מעניין שבחברה לוחמנית כמו שלנו המאצ'ואיזם חוגג. הרי מאצ'ו הוא ההיפך מלוחם. בעוד הלוחם הוא שקט ובוטח בכוחו ומיומנותו, המאצ'ו "נובח" לכל עבר מתוך חוסר ביטחונו, מפגין גסות וחוסר שליטה עצמית. יתכן שזה קורה כי לא לימדו אותנו את כוחו של הלוחם הפנימי. הלוחם מסתכל לאתגריו ישר בעיניים, גם כשהאתגר הוא להיות באינטימיות, בעוד המאצ'ו יחצין "אני בשליטה, קטן עליי", ויתחמק מההתמודדות האמתית.
הלוחם הוא בראש ובראשונה משרת. הוא משרת מטרה עליונה, הגדולה מהאינטרסים האישיים הצרים שלו עצמו. בעבר ייצג המלך או הקיסר את "המטרה הגבוהה". כשאנו מתייחסים ללוחם כאל כוח פנימי ולא חיצוני, המטרה הגבוהה תיוצג על ידי מה שקרוי "האני העליון" או הייעוד שלי. הכוח הגברי בתוכנו שואף לדעת את מי הוא משרת ואז להתמסר כל כולו לשירות מתוך נאמנות. זאת המשמעות של כבוד – שרות מתוך נאמנות והתמסרות לאידיאל גבוה. הלוחם הוא כלי להשגת המטרה הגבוהה. גבר שאינו מחובר למטרה הגבוהה שלשמה הוא חי, מרגיש תלוש וחסר כיוון. כזה הוא המאצ'ו, תוצאה של איבוד ה"אדון" הפנימי.
אז מה עושים כדי שהמאצ'ו שבי יחזור לאיזון ויהפוך שוב ללוחם? 2 דברים: אחד, לשאול את השאלות החשובות: את מי ואת מה אני משרת? מה הם האידיאלים שאני חיי לאורם ומפיץ אותם? איזו מטרה גבוהה הופכת את חיי לבעלי ערך? לא חייבים לדעת את התשובה כמו שחייבים לשאול את השאלה ולשאוף להשיגה!!! הדבר השני…………. אישה! כשאני מתבלבל ושוכח לאן אני הולך או מאבד את האמונה בדרך או ביכולת שלי ללכת את הדרך, אני פונה אל האישה שלי. מקבל תמיכה כשצריך, ניעור טוב כשצריך, תזכורת או פשוט נחמה. נח, מתמלא, נזכר במה שחשוב באמת ויוצא שוב אל העולם.