סיגל (נשואה+1) מגיעה אלי מפורקת לגמרי. היא במשבר גדול בזוגיות שלה. היא לא מבינה איך היא בכלל חיה עם האיש הזה שאין לה ולו דבר במשותף. "הוא מוציא ממני רוע" היא משתפת "אני צועקת וצורחת בבית, ואני בכלל ידועה כאדם נעים וטוב". "היה לי חלום", היא ממררת בבכי, "רציתי משפחה. עכשיו הכל סיוט ואין לי איך לברוח". אני מבררת עוד קצת ממתי המערכת יחסים שלהם במצב הזה. "מההתחלה היה קשה, אבל שכנעתי את עצמי שהוא יגדל וישתנה ושהדברים ילכו וישתפרו". ברור קצר על עוד כמה מקרים מהעבר מגלים לי שהיא סובלת מסינדרום "ניו אייג'י" שאני מכנה אותו "לראות הכול באור חיובי". היא "מייפה" את המציאות באופן שיטתי ומתוך כך עושה בחירות אומללות ונשארת זמן רב במקומות שאינם טובים לה.
עכשיו היא הגיעה למצב קצה שבו היא כבר לא מצליחה לראות את היופי והטוב של הדברים. היא מבקשת ממני לעזור לה לחזור ולראות הכול באור חיובי, להפסיק לשנוא אותו ככה….
על מיטת הטיפולים אני מנחה אותה להיכנס לתחושת השנאה והטרוף. למרות שהדבר נוגד לחלוטין את ההיגיון שלה, אני מנחה אותה לנשום ולתת מקום לתחושות ה"רעות". מתי כבר הרגשת ככה? אני שואלת. לוקח לה כמה רגעים והיא עונה "כל הילדות שלי. כל הזמן. אבל הייתי בתפקיד. כל המשפחה הייתה תלויה בי, הכול היה כל כך קשה שהייתי חייבת להיות חזקה". סיגל למדה בילדותה שהיא חייבת לייפות את המציאות שלה כדי לשרוד ולא "לטבוע" בקושי ובסבל. היא טיפחה את הנטייה הטבעית שלה לראות טוב עד כדי כך שנעשתה עיוורת לחלוטין וחסרת יכולת להבחין כשמשהו לא טוב או כשמישהו פוגע בה.
עכשיו על מיטת הטיפולים אנחנו מאפשרות לכעס ולשנאה לזרום בגוף, היא נושמת, הגוף זז בהתחלה בפראות ואח"כ בחופשיות ואח"כ נהיה שקט ותחושת כוח….אני מבקשת ממנה לדמיין את דמותו של בעלה ושואלת אותה איך היא מרגישה כלפיו עכשיו. "הוא איש טוב. הוא עושה כמיטב יכולתו. הצורך שלי לברוח ממנו כבר לא שם".
אם היא תישאר עם בעלה או לא אינני יודעת. ולצורך העניין גם לא כל כך משנה. מה שמשנה הוא האם היא תלמד להסתכל נכוחה על מציאות חייה, בלי לייפות מצד אחד ובלי דרמות מצד שני. למצוא את שביל הזהב.