"אמא, כואב לי הגרון" אומרת לי הבת שלי בת ה11 וזורקת אותי אחורה לעשרות הפעמים שאני אמרתי את אותו משפט בדיוק לאמא שלי לאורך גיל היסודי.
סדר הפעולות אחרי משפט כזה בזמנו היה צפוי וידוע מראש: הולכים לרופא שבודק עם מקל ופנס בזמן שאני כמעט מקיאה, הרופא מתרשם במיוחד מהמיימדים והצבע של השקדים שלי ("אוווהוו, כזה גרון מזמן לא ראיתי") ורושם אנטיביוטיקה חזקה לשבוע. אני זוכרת את הסיוט של לבלוע, את המסכנות והיאוש במצב שחוזר על עצמו. הנחמה היחידה היתה הטלביזיה הלימודית…

אצלנו, תודה לאל, מהלך העיניינים קצת אחר.
"מאוד כואב?" אני שואלת את הקטנה
"די כואב, קשה לי לבלוע. אני חושבת שזה משהו שרציתי להגיד ולא אמרתי"
"את יודעת מה זה?"
"לא"
"רוצה לבדוק?"
היא עוצמת עיניים ומרכזת עצמה אל תוך הכאב. "יש שם בכי" היא אומרת ודמעות מתחילות לזרום.
עוד קצת כניסה פנימה והסיפור עולה על פני השטח. עיניין עם חברה טובה שלא נסגר עד הסוף. היא נעלבה ממנה ולא שיתפה אותה.
אנחנו מדברות, מבררות מה אפשר לעשות ויוצאות מרוצות מהשיחה.
אחרי כשעתיים אני שואלת אותה מה שלום הגרון….
"אה, כבר מזמן עבר אמא"