דורית (שם בדוי) נכנסת לקליניקה ועוד לפני שהיא מתיישבת בכיסא היא כבר מתחילה לספר בעיניים מלאות דמעות על ויכוח מר וסוער שהיה לה בארוחה משפחתית עם ההורים שלה, ואיך האחים לא רק שלא התגייסו לעזרתה, עוד ירדו עליה שהיא תמיד מקלקלת אירועים. והיא באמת כל כך משתדלת… היא מספרת מה ההיא אמרה ומה ההוא אמר ואיך כולם הסתכלו עליה במבט מזלזל. ואיך שהיא בסוף קמה והלכה בהפגנתיות. וכבר כמה ימים היא לא מדברת עם אף אחד, אבל האח שלה שלח לה הודעה והיא לא יודעת עכשיו אם לענות לו או לא…..והסיפור ממשיך, מלא פרטים, מלא רגשות, הצדקות והרשעות. אני מוצאת את עצמי מקשיבה לה ומחליפה בתוכי עמדות כל הזמן, לפי מה שהיא מספרת, פעם אני מבינה אותה, פעם מרחמת על אמא שלה, או שעולה לי ביקורת וכעס על ההתנהגות של האחים שלה. מי צודק?מי אשם?
החדר מלא אינפורמציה, והכל מאוד ריגשי וטעון. מאיפה מתחילים?
אני מסתכלת איתה על מה שקרה שם ויחד אנחנו מתחילות לעשות קצת סדר בעיניינים. אנחנו מזהות שני סוגי התנהגות שלה. הראשונה היא "הילדה הטובה", שם היא בהשתדלות ומאמץ אדיר להיות הכי הכי בסדר: למרות חייה העמוסים מאוד היא מגיעה לפני כולם לבית ההורים כדי לעזור ולסדר, מביאה איתה תמיד גם תבשיל שהכינה וממש יוצאת מגדרה שהכל יהיה מושלם ומתואם. אבל כשכולם כבר באים כמעט תמיד מישהו יגיד משהו שישמע לה ביקורתי או מזלזל והיא ברגע מתהפכת ומוצאת את עצמה בהתפרצות כעס קשה.
לפי המודל שלנו בשיטת אומניתרפי, שתי צורות התנהגות (דפוסים) מעידים על חוויה שלישית נוספת שהאדם מבקש לא לפגוש, אנחנו קוראים לחוויה הזו "המקום הפגיע". למעשה שתי צורות ההתנהגות הן מעקף, למרות שכמעט תמיד יש צורת התנהגות אחת המועדפת על האדם (להיות "ילדה טובה" זה נעים יתר מלהתפוצץ בכעס).
דורית על מיטת הטיפולים, אנחנו חוקרות ולומדות איך כל אחד מהדפוסים מקבל ביטוי בגוף, נותנות להם מקום ותנועה. מתוך העבודה מתגלה המקום הפגיע – חוויה עמוקה של חוסר שייכות ממנה היא מתחמקת על ידי התנהגות טובה, בתקווה ש"יקבלו אותה" למשפחה, או כעס – כמו אומרת "אז אני בכלל לא צריכה אתכם!"
אם דורית תאפשר לעצמה לחוות את הרצון הגדול שיש בתוכה להיות שייכת, שני הדפוסים יאבדו את כוחם, לא יהיה בהם צורך יותר. חופש הבחירה שלה יגדל והיא תוכל לבחור מתי היא עוזרת ומתי היא שמה גבולות ביתר קלות.
בעבודה על מיטת הטיפולים אנחנו מאפשרות לצורך להיות מורגש בגוף, נושמות אליו, נעות איתו. בסוף הטיפול אני מבקשת ממנה לדמיין שוב את הסיטואציה שהיתה בבית הוריה ושואלת אותה מה היא רואה שם עכשיו.
חיוך עדין מתפשט על פניה והיא עונה "אני רואה שהם דואגים לי, הם לא נגדי. אני חושבת שהם בעצם אוהבים אותי, אפילו שאני כזאת משוגעת לפעמים".