אני לא אוהבת שנוגעים בי.
ככה פתחה את השיחה מטופלת חדשה שהגיעה אלי לא מזמן.
משפט כזה יכול להכניס אותי לבלק אאוט ואפילו להרגיז…
מה זאת אומרת "לא אוהבת שנוגעים בי"?
איך אני אמורה לעבוד ככה אם הכלי העיקרי שלי הוא מגע?
ובכלל למה היא באה אלי? מה, היא לא שמה לב שאני מטפלת בפסיכותרפיה גופנית?
אומני אחת רוצה לקום, ללוות אותה לדלת ולהגיד לה "אז תלכי לפסיכולוג". האומני השניה רוצה לגעת בה ומייד, לפרק את ההתנגדות שיש לה למגע, לגלות לה את יופיו ועומקו.
אנחנו מדברות עוד קצת, לא, היא לא יודעת למה היא לא אוהבת מגע, אבל היא באה להתנסות והיא מוכנה לחקור.
אוקי, בתור חוקרת, ביתו של מדען חוקר, אני רוכשת חיבה לחוקרים…
אני מזמינה אותה לשכב על המיטה. ועושה בתוכי הכנה. מפנה את הביקורת ומפנה את האמביציות שלי. מזכירה לעצמי שאין אדם שלא רוצה להנגע, פיזית וריגשית ואני רק צריכה לעזור לה להזכר בכך.
על מיטת הטיפולים אני מניחה ידיים יציבות. ללא תנועה.
היא מייד מתכווצת, הגוף נהיה נוקשה ובלתי מזמין לידיים שלי.
במשך שתי פגישות שלמות זה כל מה שאני עושה.
מניחה ידיים ומנחה אותה לנשום, להרגיש את הכיווץ, להקשות את גופה בכוונה, ללמוד על הצורך שלה להגן על עצמה ולאט לאט, אבל ממש לאט, להרפות.
בפגישה השלישית היא חווה הנאה מהמגע, היא אפילו יכולה לכוון אותי אל איזורים בגוף ש"מבקשים" מגע. הבקשה של הגוף הופכת להשתוקקות. ההשתוקקות הופכת לגעגוע.
הגעגוע מציף זיכרון של הילדה הקטנה שהיא היתה, משוועת ומתגעגעת לחיבוק חם של אימא שמעולם לא הגיע…
"היא אף פעם לא חיבקה אותי" זלגו דמעות חמות ומרככות מעיניה.
הכאב של לא לקבל חיבוק היה כל כך גדול שהיא בחרה כילדה, שלא במודע, להחזיק באמונה שהיא לא אוהבת מגע. האמונה הזו שמרה עליה מהכאב. אבל גם מנעה ממנה להנות ממגע וקרבה במשך 40 שנה….
בסוף המפגש אני מקבלת ממנה חיבוק חם, ותוך כדי החיבוק אני חושבת לעצמי שאני כנראה דילר של מגע….כי ברור לי שהיא הולכת להתמכר… (: