זוהר (שם בדוי) היא אישה עדינה ומתחשבת מאוד. משתדלת לא להפריע ולא לתפוס יותר מידי מקום בעולם באופן כללי.
השבוע היא הגיעה אלי נסערת מאוד.
סיפרה לי שהיא מצאה את עצמה "מתנפלת" על קולגה במקום העבודה שלה. "ממש צעקתי עליה וגם העפתי משהו מהשולחן לרצפה!", היא עוצרת ומסתכלת עלי ואני קולטת שהיא מחכה שאני אביע איזה זעזוע או לפחות ביקורת על איך שהיא התנהגה. אבל אני שותקת ואפילו קצת מחייכת.
"תשמעי, ממש הרגשתי חסרת שליטה, זה היה נורא. והיא, ממש מסכנה (הקולגה), מה היא כבר עשתה לי? בכלל לא הגיע לה!"
"מה היא עשתה באמת?" אני שואלת
"היא עמדה מעלי, מעל שולחן העבודה שלי והעירה לי כל מיני הערות על איך שעשיתי משהו. זה שיגע אותי. אבל היא רק רצתה לעזור".
בשלב הזה כבר היא כבר בדמעות. נראה שהיא מייסרת את עצמה על חוסר השליטה שלה ועל כך שאולי פגעה במישהו אחר.
אני רק עוזרת לה להכיל את הסיפור בינתיים.
ואז היא אומרת "ובכלל רציתי שנדבר היום על משהו אחר. רציתי שנעבוד על זה שכל דבר קטן, אפילו הפשוט ביותר, לי נהיה מסובך נורא. ימים של התלבטויות בלי יכולת להחליט. ועל שטויות! איך הייתי רוצה להיות מאלה שפשוט מחליטים ופועלים, בלי לחשוב יותר מידי!"
"אה! אז את רוצה שתהיה לך יכולת להיות אימפולסיבית! כזאת שמרגישה משהו בבטן והפעולה קורת כמו מעצמה, כן?"
"כן!!!!" היא עונה בהתלהבות.
"אז למה את בכל כך הרבה ביקורת על מה שקרה לך בעבודה? מבחינת אייכות, פעלת שם בדיוק כמו שאת חולמת להיות, באיפולסיביות ועוצמה, בלי לחשוב יותר מידי ובלי לחשב חישובים"
חיוך נבוך מבצבץ מבעד לדמעות.
פתאום נהיה ברור ש"חוסר השליטה" שלה זה בעצם פירות של העבודה שאנחנו עושות.
הכעס בצורתו המאוזנת הוא אייכות אש, פורצת דרך, מחזיקה עמדה, מציבה גבולות, לוקחת מקום. מי שנמנע מכעס לרוב ימצא את עצמו בחוויה של חוסר החלטיות, רצון שלא מצליח להחזיק מעמד לאורך זמן ו/או קושי גדול בהצבת גבולות.
לפעמים, למשתמש המתחיל, האייכות הזו תורגש כחוסר שליטה. אבל למעשה יש כאן החזרת שליטה שמלווה בהרבה פחד. בעיקר מזה שלא יאהבו אותנו אם נביא את הרצון שלנו בצורה ברורה.
על המיטת טיפולים כבר יצא לזוהר לפגוש את הכעס שלה. ואני מחליטה הפעם ללכת מכיוון אחר.
בעבודה באומניתרפי, אני יכולה לבחור דרך איזו דלת להכנס:
דרך הדפוסים – למשל להכנס דרך תחושות הגוף אל חווית האשמה שהיא מרגישה כשנדמה לה שהיא פגעה במישהו
דרך הפגיעות (vulnerability) – למשל להעיר את הכעס שהיא כל כך פוחדת לפגוש
או דרך אייכות – הדבר שרוצה להלמד.
בואי, אני אומרת לה, נתרגל יכולת בחירה.
היא שוכבת על הגב ואני מבקשת ממנה להגיד לי איפה היא רוצה מגע. אבל מהר, בלי לחשוב! כל איזור שהיא מבקשת מקבל 2 דקות מגע. ויאללה, לאיזור הבא! איפה עכשיו? בהתחלה היא מסתבכת, ולאט לאט משהו משתחרר והבקשות שלה נהיות עם אנרגיה של אסרטיביות עליזה.
"מה שלומך?" אני שואלת בסוף.
"אני פתאום מרגישה שלבחור ולהחליט יכול להיות ממש כמו משחק! בכלל לא כבד וגורלי כמו שאני בדרך כלל מרגישה…"
מעניין איך יראה המשך השבוע שלה…