כששאלתי את נטלי למה היא באה אלי לטיפול היא סיפרה לי שכל הגוף שלה מלא כאבים, במיוחד בגב וברגליים, פשוט נמאס לה לחיות ככה.
לאורך השנים היא הייתה בכל מיני טיפולים שלא עזרו ובתוכי קיוויתי שלא אכנס לרשימת הטיפולים הזו….
"את מבינה שזה יושב על עניין ריגשי?", אני בודקת איתה. "כן" היא עונה מיידית, "בשביל זה אני פה, בשביל לברר."
החיים של נטלי על פניו טובים, משרה בכירה במקום עבודה יציב, משפחתיות טובה ואוהבת.
היא מספרת לי באריכות רבה ומלאה בפרטי פרטים על ילדותה, ועל חיי המשפחה שלה וגם על העבודה ועל התפקיד הבכיר.
את הכל היא מספרת לי עם חיוך רציף, כאילו מנסה להרגיע אותי או לגונן עלי מפני משהו.
אז אני רק מסתכלת, מקשיבה מעבר למילים, מרגישה אותה. היא יושבת זקופה, ישיבה ייצוגית, כל הווייתה אומרת "תראי תראי, אני עושה את הכל ממש כמו שצריך!". כשאני נפגשת אם "מסר" כל כך טוטאלי אצל מטופל אני יודעת בוודאות שיש גם "צד שני". במודל העבודה של אומניתרפי אנחנו קוראים לזה "אפקט הנדנדה" – שתי צורות התנהגות שהאדם נע בניהם הלוך ושוב.
"ובמה את נכשלת בחיים שלך?" אני מצליחה להשחיל שאלה באחת מהפסקות הנשימה…
השאלה עוצרת את שטף הדיבור שלה ונשארת תלויה באוויר לכמה רגעים ארוכים.
בחשש רב היא מספרת לי שהבית שלה מבולגן, היא לא מצליחה להשתלט עליו. היא מגיעה מהעבודה ולא מצליחה להניע את עצמה לעשות משהו אחד נוסף.
היא מאוד מתביישת בזה ומאוד כועסת על עצמה.
אני ממשיכה לעבוד לפני המודל שלנו: שתי צורות התנהגות מצביעות על דבר שלישי שבעולמה של נטלי הוא "אסור".
פגיעות כלשהי, רגש שהיא לא מרשה לעצמה להרגיש או חוויה לא נעימה שאינה מסוגלת לחוות?
אני מתחילה לחקור ואט אט מתגלים ה"לוואים" הגדולים. אסור להראות חולשה! עצב זה לחלשים. אסור לאבד שליטה! ולכעוס זה לאנשים לא מתורבתים וחסרי שליטה.
"את בוכה לפעמים?" אני שואלת, "לא!" היא עונה מייד, והדמעות שכבר היו בדרכן אל העיניים נבלעות פנימה והיא חוזרת לחייך. "למה זה טוב? מה יעזור לי לבכות?"
לא פלא שהגוף מלא כאבים, אני אומרת לה ברכות, אסור לך לפשל, אסור לך לכעוס אסור לך לוותר לעצמך ולאחרים וכשהכל כבר ממש ממש קשה אפילו אסור לך לבכות. הכל מוחזק, עצור – וזה כואב בגוף!"
היא מרפה מעט מההתנגדות שלה והדמעות מתחילות לשטוף את הכאב החוצה.
משם אני יכולה לעבוד עם הכלים שלי – עבודת גוף על מיטת הטיפולים. אנחנו פוגשות בגוף את הנוקשות שלה, חוסר היכולת לשחרר ולעזוב. את הכיווץ בחזה מול תחושת האשמה כשהיא לא בסדר.
אנחנו חוקרות כיצד למצוא את התנועה הפנימית שלה, הטבעית של הגוף, זו המנותקת מכל ה"מה צריך ומה נכון".
כשהיא קמה בסוף הטיפול היא מדווחת על הקלה משמעותית בכאבים בגוף והחיוך שלה נראה לי פתאום רך ונטול מאמץ….