אם נתבונן בתשומת לב ובכנות בפעולות והבחירות בחיינו, נבחין באמת הנוקבת שאנחנו מנוהלים ע"י השאיפה להנאה. פשוט מכורים. לעיתים הפעולות הן עבור שכר הנאה מיידי ולעיתים עתידי, אך המכניזם הוא אותו מכניזם.
גואטמה סידהרתא הבודהה תיאר את הנטייה האנושית הזאת כבר לפני 2500 שנה והגה את מדיטציית הויפאסנה ככלי להחלצות מהמלכודת הזו.
נשאלת השאלה המתבקשת: אם אנו מכלים את כל משאבינו בניסיון להנות ולהתמלאות בסיפוק ואושר, איך יש לנו כל כך מעט ממנו? ודווקא מהסבל יש לנו בשפע בעולם?
קל להבין את הנטייה שלנו להעדיף רגשות מסוימים על פני אחרים. כעס, עצב ועלבון נחשבים לרוב כרגשות לא רצויים, שליליים. שמחה, התלהבות וסבלנות הם "חיוביים" ורצויים, נורמלי לרצות להיות שמח ורגוע מאשר כעסן או עצוב.
אז למה בכל זאת אותם רגשות קיימים בתוכנו? האם הם רק "אוייב" שיש להלחם או להמנע ממנו? או אולי כדאי פשוט לאפשר לרגשות אלה לזרום ללא התנגדות?
"אבל אם אתן לעצמי לכעוס בלי ביקורת אני אהרוג מישהו" נכון! כאשר אנו שמים סכר על רגשות כמו כעס, הם מצטברים והולכים עד שנגמר לנו הכוח להחזיק אותם בתוכנו , הסכר נפרץ ללא שליטה ואנו פוגעים ונפגעים.
הכעס למשל, שקיבל שם רע בעולמנו, הוא למעשה רגש חשוב מאוד. במצבו המאוזן הוא מאפשר לנו להציב גבולות, לבחור בחירות, להביא נחישות וחדות.
העצב לעומתו במצבו המאוזן מאפשר לנו להפרד ולשחרר דברים, הוא מביא רכות, אינטימיות וחיבור עמוק בין בני אדם.
אתם בטח מכירים אנשים המסתובב עם "חיוך קבוע" על פניהם, הם לעתים קרובות מוקפים "חברים" אך תחושת השטחיות והלבדות שלהם הולכת וגוברת עד למצבים של דיכאון או התפרצויות זעם.
בכל רגש וחוויה יש איכות וכוח היכולים לשרת אותנו בסיטואציות שונות בחיים. הכוח הזה מתגלה לנו דווקא כאשר אנו הולכים באופן מכוון אל אותו רגש ומאפשרים לו להחוות במלואו בגוף. כאשר אנו מצליחים לעשות זאת אנחנו "מנצחים" את המכניזם, מפסיקים "לברוח" מהכאב ובתמורה מקבלים חופש אישי גדול יותר ועוצמה חדשה אל מול אתגרי החיים.