ריקנות: “מאין יבוא עזרי”
ריקנות
אנחנו לא אוהבים להרגיש ריקנות.
זה יכול להופיע כרעב, בדידות, שעמום, תשוקה או חוסר משמעות.
כמעט באופן אוטומטי, אנחנו מנסים למלא אותה.
לאכול, להעסיק את עצמנו, לחפש גירוי, להיאחז במשהו שייתן תחושה של מלאות.
במובן הזה, הרבה מההתנהלות שלנו בנויה על ניסיון להימנע מהריק.
אבל יש לריקנות עוד צד, פחות מוכר.
בדרך כלל אנחנו מכירים את העונג שמגיע כשחלל מתמלא.
ארוחה טובה, חיבור רגשי, מגע, הצלחה.
יש רגע של סיפוק.
אבל כמעט תמיד, הוא זמני.
ברגע שהמילוי הושלם, העונג דועך, ולעיתים אפילו מתחלף באי-נוחות.
האפשרות השנייה היא לעצור.
לא למהר למלא.
לא לברוח מהתחושה.
להישאר רגע עם הריקנות, גם כשהיא לא נוחה.
זה מנוגד לאינסטינקט, ודורש סוג של הסכמה להרפות משליטה.
במובן מסוים, זו חוויה של סיום.
משהו מתפרק.
ומתוך המקום הזה, לפעמים עולה קריאה עמוקה מבפנים:
“מאין יבוא עזרי”
לא כשאלה שמחפשת תשובה מבחוץ,
אלא כהכרה בכך שאין במה להיאחז.
ודווקא שם, נפתח מרחב חדש.
מתוך הריק הזה יכולים להיוולד דברים שלא היו שם קודם:
רעיון, תנועה פנימית, חיבור עמוק יותר לעצמך.
לא מתוך מאמץ, אלא מתוך הסכמה להיות.
היכולת לשהות בריקנות היא לא ויתור.
היא תנאי ליצירה.