ריקנות: "מאין יבוא עזרי"

מתוך הריקנות בא ה"יש", החדש. ריקנות היא תחושה מאד קשה להכלה. היא יכולה להופיע בצורת רעב פיזי, בדידות, שעמום, חרמנות ועוד…. כל תרבות הצריכה שלנו מבוססת על גירוי תחושת הריקנות הטבועה באדם הטובעת מילויי כל הזמן. ישנם שני דברים מעניינים בקשר לתחושת הריקנות, אחד יותר ידוע ומוכר והשני פחות.
הראשון והמוכר הוא תחושת העונג הנגרמת ממילויי החללים הריקים שבתוכנו והעלמות ההנאה ברגע שאנו מתמלאים. אם זה כשאוכלים ארוחה טובה ומתענגים עליה עד שהקיבה מתמלאת ואז יכול העונג ברגע להעלם או להפוך לחוסר נעימות, או באקט מיני, כאשר מגיעים לפורקן והנעימות כמו זולגת לה מהגוף ונמוגה.

הדבר השני והפחות מוכר הוא מה שקורה כשמאפשרים לאותה תחושת הריקנות לגדול, הולכים כנגד אותה נטייה טבעית למלא את החללים, מתוך כניעה ולא מתוך התגברות. זהו סוג של מוות. כשאנו מסוגלים לאפשר לתחושה הזאת להיות, נפתחת דלת למשהו חדש להיוולד. מקום מיוחד זה הוא המקום ממנו באה השראה, רעיונות חדשים, חיבור פנימי למקורות כוח שעד כה היו לא נגישים. הייתי נוכח בשתי הלידות של ילדי ושמעתי מספר נשים מדברות על הרגע שלפני יציאת הוולד, על רגע של ייאוש, או כניעה שהביא אתו כוח חדש את הלידה.
בתרבות שלנו מונעים מנשים רבות להגיע לרגע מכונן זה ע"י אפידורל. אך אותן נשים שעברו דרכו מכירות אותו היטב. זוהי תפילה, בקשה מעומק הלב, הליכה לתוך הריק. "מאין יבוא עזרי!" זו קביעת עובדה ולא שאלת שאלה.