אם נתבונן בכנות בפעולות והבחירות שלנו, נגלה אמת פשוטה:
אנחנו מונעים במידה רבה על ידי השאיפה להנאה.
לעיתים זו הנאה מיידית, ולעיתים עתידית,
אבל המנגנון הוא אותו מנגנון.
גאוטמה סידהרתא, הבודהה, תיאר את הנטייה הזו כבר לפני אלפי שנים, והציע את מדיטציית הויפאסנה כדרך להשתחרר ממנה.
ועדיין עולה שאלה:
אם אנחנו כל כך עסוקים בלחפש סיפוק ואושר,
איך ייתכן שיש כל כך מעט מהם,
ודווקא סבל יש בשפע?
קל להבין למה אנחנו מעדיפים רגשות מסוימים על פני אחרים.
כעס, עצב ועלבון נתפסים כלא רצויים.
שמחה, התלהבות וסבלנות – כרצויים.
אבל אם כך, למה אותם רגשות “שליליים” קיימים בתוכנו?
האם הם אויב שצריך להילחם בו או להימנע ממנו?
או שאולי יש דרך אחרת לפגוש אותם?
יש מי שחושש:
“אם אתן לעצמי לכעוס בלי ביקורת, אני עלול לפגוע.”
ובמידה מסוימת זה נכון.
כאשר רגשות כמו כעס נחסמים לאורך זמן, הם מצטברים,
עד שהם מתפרצים ללא שליטה.
אבל זה לא נובע מעצם הרגש,
אלא מהדרך בה אנו מתייחסים אליו.
כעס, במצבו המאוזן, הוא כוח חשוב.
הוא מאפשר להציב גבולות, לבחור, לפעול בנחישות ובבהירות.
גם עצב, כשהוא פוגש מקום,
מאפשר לשחרר, להיפרד, ולהעמיק חיבור ואינטימיות.
לעיתים אנחנו פוגשים אנשים שמחזיקים “חיוך קבוע”.
מבחוץ הכל נראה טוב,
אבל מבפנים מתגברת תחושת ריקנות, עד למצבים של דיכאון או התפרצויות.
בכל רגש יש איכות וכוח שיכולים לשרת אותנו.
הם מתגלים דווקא כאשר אנו מפסיקים להימנע,
ופוגשים את הרגש דרך הגוף, באופן ישיר.
כשאנחנו עושים זאת, משהו משתנה.
אנחנו מפסיקים לברוח מהכאב,
ובמקומו מתגלה חופש גדול יותר,
ועוצמה חדשה להתמודד עם החיים.