גיל הגיע לטיפול לפני כ – 9 חודשים בגלל משבר עם בת הזוג.
הם אוהבים מאד ורוצים להקים משפחה יחד אבל מערכת היחסים קשה ולא יציבה.
עברנו דרך ארוכה יחד, הלכנו לתוך הפחד שבלהישאר לבד,
למדנו את מנגנוני ההגנה שלו ואיך הוא יכול לצור שם בחירות מטיבות יותר.
הוא למד לבטא את עצמו מולה בישירות ופשטות,
לשלב בין יציבות וקלילות, לשים גבולות ולטפח אינטימיות.
אני מרגיש, שהוא למד המון על עצמו ועל הבית שממנו בא, אבל הקשר לא השתפר משמעותית.
במפגש האחרון ביננו כבר היה לי ברור ברגע שראיתי אותו שצריך ללכת לתוך היאוש…
להסכים לחוות אותו, להפסיק לתת לו לנהל את החיים.
"עשית ככל יכולתך ועכשיו הגיע הזמן לתת מקום גם ליאוש," אמרתי לו…
איזו אנחת רווחה הוא פלט… כמו מתאגרף שהיה תקוע באותה זירה במשך שנתיים.
כמהה למנוחה…
עוד ועוד עודדתי אותו להרפות מהמאמץ להציל את הקשר.
ככל שהוא הרפה כך התפשטה בגופו שלווה ותחושת ידיעה ברורה.
הוא פקח עיניים לאחר כחמש דקות והתישב על מיטת הטיפולים.
"אני יודע מה אני צריך לעשות!" קבע בוודאות. לא שאלתי אפילו מהו הדבר.(למרות שהייתי סקרן).
רציתי שתחושת הוודאות תשאר ללא הפרעה. אם יחליט לסיים את הקשר או דווקא לעשות את הצעד של להציע לה נישואין
זה אני אדע רק בשבוע הבא…